הרגע שצבע לי את החיים מחדש

ומה עשיתי עם תחושת הריקנות?

מאת: יצחק אורגד

תסתכלו עליי: לא חסר לי כלום. יש לי בית מושלם על צלע הר בזכרון יעקב, אישה מקסימה, שלושה ילדים שאני גאה בדרך הייחודית שבחרו. אפילו גינת ירק קטנה יש לי; גינה שאני מגדל בה פלפלים ועגבניות שרי שנחתכים היישר לקערת הסלט המשפחתית שאנו אוכלים ממנה יחד ערב-ערב.

לסבא וסבתא שלי לא היה את ה"פאר" הזה. הם היו תלויים בעונות השנה – בגשם ובשמש שהבטיחו את גידוליהם – ולא במקרר עמוס ובארונות גדושים שמכילים הכול מהכול בכל ימות השנה. הם אגב לא יצאו בכלל מהארץ. חיו חיי שלווה ביישוב פסטורלי קטן והסתפקו בחיים שלהם. אם אני, לעומתם, לא מבלה כמה פעמים בשנה בחו"ל אני מרגיש שמשהו לא כשורה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מקטר על מה שהחיים זימנו לי: באמת שיחסית לאדם מן היישוב, יש לי כל מה שצריך. מקום חם לישון, ארבעה גלגלים שמסיעים אותי ממקום למקום, עבודה מצוינת בייעוץ ארגוני; יש חופשות, יש תיאטרון, יש אייפון חדש, יש יין טוב. יש, אבל גם אין.

תחושה סמויה של ריקנות מבצבצת מדי פעם. לא הרת-גורל, אבל נמצאת שם, מעיבה על החיים המושלמים שאני מנסה לבנות. הכול טוב, אבל מרגיש בפנים שאני חי על אוטומט, והחיים קצת איבדו מהצבע שלהם.

שלא כמו סבא וסבתא ששבעו בסוף היום, אני נשאר רעב. צמא. תאב. וחוסר הסיפוק העז הזה הוא שהניע אותי לחפש ריגוש חדש, משהו שיביא לסיפוק שיישאר ולא ייעלם. עוד קניות, עוד מסעדות, עוד בירות ומפגשים עם החבר'ה. אפילו חיפשתי ריגושים מקריאת ספרים ומהצטרפות לחוגים שונים. אבל את המועקה האפורה והקבועה הזאת בלב דבר לא הצליח להפיג.

גם לא פשוט לדבר על המועקה עם כל החברים. חלק מהם הבין אותי, וחלק אחר לא תפס מה אני רוצה מהם. האמירות כמו איימו לערער על השלווה שלהם. אלה שהבינו דווקא אמרו שזו הרגשה טבעית ושהם אפילו קצת מזדהים איתי. הם המליצו לי על קורסים ניו-איג'יים, ובהמלצתם עברתי אותם אחד-אחד. ניסיתי, אבל עדיין משהו בי רצה יותר ממה שיש לחיים הרגילים להציע. אני אדם סוּפר ריאלי, מעשי, תכליתי, והבנתי שהחוסר נמצא במקום אחר.

כשאשתי דיברה איתי על חכמת הקבלה, היה לי מיד תירוץ למה בטוח אני לא הולך לזה: ידברו איתי על משהו קוסמי או יבקשו ממני להאמין בתובנות מיסטיות, מאלה הכי חששתי. ולא הלכתי, אבל אשתי כבר מכירה אותי. שלחה לי לינק, שמעתי והופתעתי. כל הדברים מהם חששתי לא היו שם. גם לא הסטיגמות שכולם מייחסים לקבלה – חוטים אדומים, מים קדושים ואפשרות להשתגע מהלימוד – ההיפך בדיוק.

בחכמת הקבלה מצאתי שיטה סדורה שדיברה בדיוק על המועקה שיושבת לי בלב, עוד לפני שהצלחתי לנסח אותה לעצמי. מצאתי שיטה שנוגעת באותן שאלות פנימיות שהיו לי, ואף נתנה לי דרך ברורה להתמודד עם הלבטים. היא לא כיוונה לרצות פחות או לרצות יותר, אלא פשוט נתנה הסבר למצב: המועקה שלך נובעת מרצון לקבל משמעות, מצורך טבעי שמתפתח וגדל בך מיום ליום. זהו רצון חדש ומיוחד שמתעורר היום באלפי בני אדם; רצון שנמצא מעבר למילוי החושים הרגילים, רצון שרוצה להשיג הרבה יותר ממה שיש לעולם להציע; רצון שדורש סיפוק ומשמעות לכל מה שקורה.

חכמת הקבלה הסבירה לי שאת הרצון הזה אי אפשר למלא בעוד שופינג, חופשות או רכב חדש. צריך לתת לרצון להתפתח. לא צריך לדכא את השאלות שעולות בך. לא צריך להרגיע את תחושת חוסר הסיפוק. כל שנדרש הוא לדעת לקחת את הרצון צעד קדימה. ומה שהכי תפס אותי הוא, שכדי לצמוח לא צריך לעשות שום שינוי משמעותי באורחות החיים או במי שאני, אלא רק לדאוג למילוי נכון של הרצון.

המפגש הראשון עם חכמת הקבלה מיקד אותי על פספוס חיי, על הקשרים הנכונים ביני לבין הזולת. היחסים עם אשתי, עם ילדיי, עם הקולגות שלי במשרד, עם החברים לסופ"ש, עם השכנים – עם כל מי שאני בא איתם במגע בכל מעגלי חיי. ולא מדובר עליהם, אלא עליי. על היחס שלי כלפיהם. שם טעמתי אושר, כי שם נמצא האושר.

לראשונה מצאתי שיטה שכיוונה אותי לתפוס את הטוב שחבוי בפסגת הקשר בין בני האדם, ולראשונה צבעה את הגוון האפור של חיי בשלל צבעים חדשים. אל תטעו, הקבלה לא מילאה אותי בתענוג. היא מילאה אותי במשמעות. היא נתנה ונותנת פטנט איך להתקשר נכון לזולת ולקבל את המפתחות לחיים הטובים שכל כך רציתי; איך לפתח יחס עדין שטרם הכרתי, לקבל זווית ראייה חדשה על החיים, להיטען בכוחות חדשים ולקחת את חיי לשיא חדש.

תאמינו לי, יש הכול בשפע, רק צריך לדעת איך לקבל נכון. וזו חכמת הקבלה – החכמה איך לקבל את כל התענוגים וההנאות הטובות. את האושר שלי אני טעמתי לראשונה בכנס "קבלה לעם" העולמי בגני התערוכה בתל אביב. הגעתי במקרה, או שלא במקרה, דרך מכרים. השתתפתי בערב אחד, וטעמתי. טעמתי טעם קטן מפרי החיבור, טעם שפתח לי מגוון טעמים חדשים שנפתחים לי מיום ליום בחיים. 

לחצו כאן וקבלו את כל הפרטים על הערב המדובר, 

אני מאוד ממליץ גם לכם לחוות אותו,

תיהנו!