לקבל מהחיים יותר

בית, משפחה, קריירה – אבל רציתי יותר. הנה מה שמצאתי

מאת: רוני מילנר

בשנת 2010 העולם שלי התהפך. אני עומדת במטבח הכפרי שלנו וממתינה לקומקום שירתח. בחלון מולי נשקפת הגינה הפורחת שתמיד רציתי: צמחי תבלין לצד עגבניות שרי אדומות, עץ לימון בוהק באור השמש, וכר דשא ירוק ששלוש המושלמות שלי משתובבות בו בחדוות חיים.

תוך כדי שאני ממלאת את הספל בכפית נס-קפה, אני עורכת חשבון נפש מהיר: על הספה מאחוריי מתפרקד בעלי המקסים שגומע את החיים בלגימות גדולות, ואני רעייתו. לא רק. אני גם אימא, חברה, שכנה ומטפלת – מטפלת באנשים שכואב להם בגוף ובעיקר בנשמה, מספקת לכולם סביבי תקווה והקלה; בחיי שלא חסר לי דבר. יש לי ים של חברות, מסיבות, נסיעות, מסעדות, חוגים, לימודים, התפתחות אישית. מה לא. כמעט השגתי את כל מה שחלמתי עליו.

אבל בתוכי כל כמה זמן מופיע העקצוץ הזה. צימאון להתמלא בסיפוק גדול יותר ממה שידעתי עד כה. הרגשה שאני לא באמת מממשת את עצמי. ותחושת העקצוץ החדשה-ישנה מתעצמת בי. אולי זו הפעם הראשונה שנתתי לה מקום, שהתחלתי להקשיב לה בבירור. ושם במטבח, ברגע שהקומקום שרק, זה הכה בי, הכה בי חד וברור: דברים שהיו ממלאים אותי עד לא מזמן איבדו מהחיוניות שלהם, כבר לא ממלאים כמו פעם. החלטתי שדי לאוטומט. אני רוצה להכניס עומק, משמעות וצבע חדש לחיי. כאימא, כרעיה, כאשת מקצוע, כאישה – הרגשתי בתוכי שהחיים יכולים לתת לי יותר. הרבה הרבה יותר.

אבל יותר ממה? מצד אחד הרגשתי לא מבוררת, אבל מצד שני ידעתי שזו לא עוד תשוקה חולפת. כנראה שמשהו חבוי שם, משהו שמושך אותי קדימה, מוביל אותי לגלות. למצוא. להגשים. אני לוגמת מכוס הקפה ונזכרת במפגש ההוא עם שרון, ואיך שניסתה להסביר לי את שלמדה כבר שנים. איך דיברה ודיברה ואני לא שמעתי, הייתי מרוכזת בעצמי. עכשיו, כשפיניתי קצת מקום מעצמי לשאלות על המקום האמיתי שלי, על החלק הלא-מסופק שנותר בי, אני שומעת אותה מדברת ישירות אליי: העקצוץ שבלב שלך, חוסר הסיפוק שלך מהחיים הטובים שיש לך נובע מרצון לקבל משמעות חדשה, מצורך טבעי שמתפתח וגדל בך מיום ליום. את רוצה להשיג הרבה יותר ממה שיש לעולם להציע; את דורשת להכניס צבע חדש לחיים ולתבל במשמעות את כל מה שקורה.

ואני כבר לגמרי מתבלבלת ותוהה אם אכן זו שרון שאמרה לי זאת או שאני בודה מליבי, אבל זה כבר לא חשוב, דבר אחד התבהר לי: עליי לקחת את התחושה הזו ואת השאלות הפנימיות שמציפות אותי צעד אחד קדימה. אני מוכנה להתאפק ולא לנסות להרגיע את השאלות בעוד חופשה בפראג או שופינג בזארה. לשמור על אותו אורח חיים, כמובן, אבל להבין מהי בדיוק תחושת הריקנות הזו שלא מרפה.

הקפה התקרר. העיניים מנצנצות בדמעות של התרגשות. אני מתקשרת לשרון. שני משפטים והיא מיד קולטת אותי. אנחנו שוקעות לשיחה עד שהשמש שוקעת בחלון שמולי. בלי להתבלבל היא מזמינה אותי לכנס מיוחד של חכמת החיבור שייערך בעוד שבועיים, שבועיים שהפכו לי לנצח.

כשהגעתי לערב ההוא גמעתי כל מילה בצמא. מיד התחברתי לאנשים! גיליתי בנות ששואלות אותן שאלות כמוני, שרוצות יותר מהחיים, כמוני. לא האמנתי שזה אפשרי, שזה כל הזמן היה מתחת לאף. שאפתי לקרבי אווירה קסומה, שוחחתי עם מנחים ומנחות שהגיעו מכל הארץ. הרגשתי בבית. כמו אומרים לי: רוני, את יכולה להוריד את המסכות, להתפנק, לדעת שאת אהובה, שייכת, חשובה. ואין מתח שלילי בין הנשים, להיפך, הרגשתי איך הלב מתרכך, איך ‏כולם נחמדים לכולם. אחוות נשים כזו שלא חשבתי שקיימת. בהפעלות ובסדנאות אחת הציעה את התור לאחרת. הארוחות במזנון היו בסדר מופתי, והאוכל, איזה אוכל!

בארוחת הבוקר פגשתי חברות חדשות מאשקלון, מתל-אביב ומהגליל. בצהריים התענגתי על הרצאות מרתקות על מהות האישה: מדוע דווקא אנחנו מרגישות את אותה הרגשה חסרת סיפוק? איך אותה הרגשה היא המתנה הגדולה שיכולנו לבקש? ובעיקר, מה אנחנו יכולות לעשות עם ההרגשה הזאת כאן ועכשיו? כל תשובה כל כך מלטפת, כל כך מרגיעה, כל כך מחבקת.

בדרך חזרה באוטו, לבד, הרגשתי הכי מחוברת. מעין שלווה שלא הרגשתי הרבה זמן. פגשתי את האושר בין בני האדם והבטחתי שאני לא נותנת לו לחמוק. התמלאתי שמחה שלא הסתפקתי בחיים ההם, שמחה גם מהעקצוץ ההוא שהטריד אותי שנים. עכשיו אני יודעת בביטחון מוחלט שאני מסוגלת ליותר, שנשים יכולות יותר, שאם רק נרצה נוכל באופן ידידותי לקרב בין כולם ולהפוך את הסביבה שלנו לבית חם. שזה רק ענן שמסתיר לנו את השמש. כי זה קיים. וזה כאן. והשמש זורחת במלוא הדרה, מאירה מבעד לחלון הפנימי. ועכשיו, גם את יכולה.

לחצו כאן וקבלו את כל הפרטים על הערב המדובר, 

אני מאוד ממליצה גם לכם לחוות אותו,

תיהנו!