הפכנו חזקים במילים
וחלשים ברגש

גם אני כבולה באזיקי התדמית שלי, מוגבלת בצעדיי על ידי שלשלאות דעת החברה, אסורה מאחורי סורגי "הפחד להיחשף", ונתונה למרותו של מיסטר אגו, הסוהר שלי. בסוף אני בורחת ל"דיבורים על", במקום לדבר את מה שהלב שלי רוצה
אחת האהבות הגדולות שלי היא מילים. אני נהנית לשחק בהן, לטעון אותן במשמעות כפולה, לבנות איתן בניינים ואז לפרק ולהרכיב מהן משהו אחר, חדש. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי כזאת, "חזקה במילים".

תמיד ידעתי להתבטא, להגיד, לכתוב ולהביע עמדה בצורה בהירה. נחשבתי לזאת שתכתוב לכולם את מה שהם רוצים להגיד, זאת שתהנה להתווכח ולהציג את העמדה הכי מנוגדת שאפשר. יש במילים קסם כזה שאי אפשר לעמוד בפניו, והן זולות, נגישות, מפתיעות ומעצבות כל דבר שבו הן נוגעות.

עצור או שאני יורה
כשגדלתי קצת לימדו אותי החיים, שמילים יכולות להיות מסוכנות, הן יכולות לפגוע ולהרחיק ממך אדם אהוב. מילים הן כלי נשק שאף אחד לא מלמד אותך איך לתפעל. ואז הבנתי שלהיות חזקה במילים, יכול להיות גם קללה.

התבטאויות של פוליטיקאים תמיד מזכירות לי את הנושא הזה. כשאני רואה את כמות העיסוק בהן, הכתבות, הראיונות, הפוסטים והסטטוסים האינסופיים בפייסבוק, עולה בי הרגשה אחת: "מישהו יורק, וכולנו עושים גלים", ובכך בעצם משרתים את "אמירות הכנף" הללו.

כי אם אף אחד לא היה נותן לזה חשיבות, המסרים ההרסניים הללו, שנועדו למשוך עוד קצת אש לשדה הקרב היומיומי שבתוכו כולנו מתבשלים ממילא, לא היו מקבלים כנפיים אלא פשוט נטמנים בחול היומיום ונמוגים.

למרבה הצער, נראה שכולנו הפכנו למעין פוליטיקאים רודפי כבוד, ולחסרי יכולת לעשות במילים שימוש נאות. כמה פעמים אנחנו אומרים משהו רק כדי להראות שאנחנו צודקים, שאנחנו אומרים את המילה האחרונה? כמה פעמים אנחנו מוצאים עצמנו מקשיבים לדעה של האחר כדי לאחוז במילותיו ולהפוך אותן נגדו? יש בינינו אף כאלה שהפכו את העסק לאומנות. בקיצור, הכול יש לנו חוץ מהקשבה אמיתית וקצת אמפתיה לאחרים. שכחנו שמילים נועדו גם כדי להביע רגשות בצורה כנה, שתפתח את הצד שמולנו ולא תאטום את ליבו.

במקרים רבים, אנחנו פשוט חסרי יכולת להפוך את הרגש שלנו לגשר ודווקא מנוסים בשריפת הגשרים אל האהובים שלנו, אל הילדים שלנו ואל החברה כולה בעזרת מילים רעות. ואולי לא המילים הן אלה שרעות, אלא הכוונות שלנו שעומדות מאחוריהן.

כבולים באזיקי התדמית
תכל'ס, אנחנו הסוהרים של עצמנו. גם אני מוצאת את עצמי כבולה באזיקי התדמית שלי, מוגבלת בצעדיי על ידי שלשלאות דעת החברה, אסורה מאחורי סורגי "הפחד להיחשף", ונתונה למרותו של מיסטר אגו, הסוהר שלי. בסוף אני בורחת ל"דיבורים על", במקום לדבר את מה שהלב שלי רוצה.

כמה פעמים בחיים רציתי להגיד לאדם קרוב: "אני לוקחת בחזרה, דברים קשים נורא שאמרתי לך ואמרת לי, כי כל מילה היא כמו סטירה, כמו דקירה", אבל וואלה, הגאווה לא אפשרה לי להיות אמיצה כמו פוליקר, ואני הפסדתי.

זה הכול בגלל סדרי החשיבות שאני, כמוכם, נותנת לדברים. במקום לשים בראש הסולם את הקשר שלי עם אנשים, את היכולת לגלות את עצמי בצורה כנה ובאותה המידה להיכנס לנעליים של מישהו אחר, יהא זה אדם קרוב או זר, אני בוחרת לדאוג בראש ובראשונה לעצמי, לדימוי שלי ולכבוד שלי.

זה קורה אפילו כשאני בזוגיות קרובה. מערכת הערכים הזאת מוטמעת בנו בצורה כל כך עמוקה, שכדי שמשהו ישתנה, צריכה באמת להיות כאן מהפכה באזור הלב רבתי.

אישית אני עייפה מכל הרע הזה שנוצר כאן בגלים גבוהים. אולי אם במקום להתפלש בבוץ שמישהו זורק, נפקח עיניים ונתחיל לקחת אחריות, כל אחד על עצמו, נברור מילים ונחפש אחר אלה שיסבירו את ההרגשה האמיתית שלנו, יש סיכוי שמשהו ישתנה פה.

כל עוד אנחנו לא מסבירים את עצמנו, ורק זורקים הצהרות לאוויר, אנחנו יוצרים "וירוסים" בראש של האדם שעומד מולנו שמתפזרים בכל החברה, אז אין לנו מה להלין אחר כך ולומר שהחברה ספוגת מחלות, או שהזוגיות שלנו מנשקת את הקנטים. הרבה מזה "בסך הכול", מילים.

נותר לנו רק לקוות שעוד נלמד להפיץ מילים שיחברו בין כל החלקים, שיתנו לגיטימציה וכבוד לאדם. שבמקום כותרות נאצות או מדכאות בעיתונים, נראה כותרות שיעצימו את האהבה ויחזקו את הקשר בינינו. כי במילים אנחנו יוצרים סביבה, קרקע פורייה שעליה צומחים יחסים בין אנשים.

לכן, בואו נהיה מודעים לכוח שיש לנו בלשון, וניקח עליו קצת יותר אחריות. ניצור פה סביבה שבמקום סכינים וסיסמאות נאצה, מדברת בשפה מתחשבת, מרגשת ומכבדת. אבל הכול מתחיל בבית, כולנו צריכים להיות אחראים על השינוי הזה, ולהיות קצת יותר בני אדם, וקצת פחות ציניים שנהנים מעיסוק אובססיבי בכל הרע שקיים ממילא.

בואו נשחק משחק
מי שרוצה קצת להתלטף וללטף על ידי מילים, מוזמן לשחק משחק שמשדרג כל מערכת יחסים: משחק המחמאות. יושבים בכיף עם כוס יין, ופשוט נותנים במחמאות. אם יש יותר משני משתתפים אז כל אחד מחמיא למי שיושב לימינו (אפילו אם זו הפעם הראשונה שנפגשו בחיים), ואם יושב זוג, כל אחד מחמיא לשני בתורו, ועל הדרך מספר: עד כמה אני אוהב אותך ולמה? מה אני אוהב בך? מה מיוחד בך? במה אתה טוב יותר ממני? במה הייתי רוצה להיות כמוך? פתאום תראו שאחרי כמה מילים טובות, מצב הרוח שלכם והיחס שלכם לכל הנוכחים ישתנה. הרגשת הערכה וחיבה תמלא אתכם, ואם הרגשתם רע או מנותקים לפני המשחק, אני בטוחה שאחריו כבר תרגישו חיוניים ושמחים מאי פעם. מילים מחוללות פלאים.

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

תכנים נוספים

טל מנדלבאום בן משה

התחלה

אני זוכרת את עצמי חושבת איך כסף, תדמית וכבוד, שאנחנו משקיעים בהם כל כך הרבה זמן ואנרגיה, או אפילו מעשים טובים, לא יועילו לאדם שעומד

קרא עוד »
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

לעקוד את האגו

סיפור עקדת יצחק שמובא בספר בראשית, הוא אולי היותר יוצא דופן וקוטבי מכל סיפורי המקרא: אברהם הצטווה לכפות את בנו יחידו ולהעלותו קורבן. ברגע הבלתי

קרא עוד »
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אין אלוהים

"אין אלוהים, ולדעתי גם אין ממד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפיסה של המוח האנושי", נהג לומר האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג. במילים אחרות: כל הקיים במציאות הוא

קרא עוד »
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

איך יוצרים תקשורת מקרבת?

לפני הכול עלינו להתרחק לגמרי מהמושג תקשורת המוכר לנו כיום, וכל התחומים הקשורים לתקשורת וכלי התקשורת, כי התקשורת שלנו מונעת מאגואיזם. מדובר בתקשורת שבאמצעותה כל

קרא עוד »
אורן לוי

ישראל והעולם, סיפור אהבה

בימים בהם כולם יוצאים נגדנו, כדאי להתבונן על מערכת היחסים בין ישראל והעולם ממבט-על. למה זה הכרחי? כי האופק נראה שחור. רק הבנת שורשי השנאה

קרא עוד »