באחד מהשיעורים בקורס שלי "על דיכאון ומטרת החיים" אני מדברת על הרגשת הבושה שמלווה אנשים שסובלים מדיכאון. הרגשה עמוקה וקשה שמשהו איתי לא בסדר או לא מתאים לציפיות של החברה ממני, מה שגורם לאדם לסבול פי שלוש. גם מהדיכאון, גם מההסתרה וגם מהעזרה שהוא בסופו של דבר זקוק לה ולא מקבל.
בתלמוד יש סיפור בו רבי שמעון לועג לאדם מכוער, והמכוער עונה לו: "לך ואמור לאומן שעשני, כמה מכוער כלי זה שעשית". כשהתחלתי ללמוד קבלה המורים שלי הזכירו את המשפט הזה לא מעט, ובהדרגה גם אני התחלתי להבין שלהצטער, להתבייש או לנסות להילחם בנתונים שקיבלתי מהטבע זה מעל הכול בזבוז של זמן יקר על מלחמה חסרת טעם וגם לא נכונה.
כל אחד נולד עם נתונים מסויימים, גנטיים ואחרים, הוא עוצב על פי חינוך מסוים, קיבל וחיקה התנהגויות שנטמעו בו, ירש תכונות ומבנה אישיות מסוימים, ועם החבילה הזאת הוא צריך להתמודד ולהתנהל בעולם. חלקנו משתמשים בשיטת ההדחקה, חלקנו פועלים לנסות ולשנות או לעצב את עצמם מחדש, ובכל מקרה התפיסה הכללית היא שהפתרון תלוי בשינוי של הנתונים האלה שניתנו לי.
בעלי השיטה שמבינים שהמבנה הספציפי שניתן לכל אדם מותאם ומושלם להתפתחותו, יודעים איך אפשר להשתמש בכל תכונה באופן המיטבי שלה ולא מנסים לשנות או למחוק אותה בשום צורה (ובסוף אפילו להודות עליה מכל הלב) אלו הם המקובלים.
על פי חכמת הקבלה לאף אחד מאיתנו אין נטיות ותכונות רעות או מיותרות. לכן כל ניסיון להתמודד באופן ישיר מול אותו מצב או תכונה, לא רק שלא מועיל לי הוא עלול אפילו להזיק לי. למה? כי להיאבק בעצמי זה כמו להיאבק בכוח טבע, ולהפוך אותי למשהו אחר זה כמו לנסות להפוך חתול לעכבר. זה אבוד. ומעבר לזה, הניסיונות האלה מונעים ממני להשתמש בכל הפוטנציאל האמיתי שלי, בייחודיות שלי, בכל הכוחות והאמצעים שלי. אלה שנחשבים "חזקים", ואלה ה"חלשים" כביכול.
קיימת בנו יכולת תפיסה והתבוננות הרבה יותר גבוהה על המציאות, מאשר נקודת המבט המצומצמת והטבעית על עצמנו מתוך עצמנו בלבד, כמו במעגל סגור. זו תפיסה שעובדת בעצם בצורה הפוכה ומוציאה אותי מהעצמי המצומצם לפרספקטיבה רחבה, לנקודת מבט ממנה אנחנו יכולים לזהות גם באיזה מקום אנחנו נמצאים, וגם את השלב הבא שלנו, המפותח יותר, אליו אנחנו יכולים להגיע. בהמשך נוכל גם להבין איך אפשר לנצל דווקא את הקשיים האישיים שלנו, הדיכאון במקרה הזה, להתקדמות הפנימית והרוחנית שלנו.
תגובות
מקסים;