לעקוד את האגו

סיפור עקדת יצחק שמובא בספר בראשית, הוא אולי היותר יוצא דופן וקוטבי מכל סיפורי המקרא: אברהם הצטווה לכפות את בנו יחידו ולהעלותו קורבן. ברגע הבלתי אפשרי, כשהלב מרוסק והסכין מונפת מעל הראש הילדותי, עוצר אותו מלאך, ואייל שנתפס בקרניו בסבך מועלה כקורבן במקומו. במסורת היהודית, ולא רק בה, הסיפור נחשב לשיא של מסירות נפש ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה שהכוח העליון העמיד בו את אברהם.

צריך להסתכל לעומק, מבעד ללבוש של סיפורי התורה. הכלל הבסיסי הוא לדעת שהם כולם מדברים על רצונות ותכונות, על כוחות פנימיים באדם ועל מגוון היחסים ביניהם. בין הבורא לנברא, בין הרצון להשפיע לרצון לקבל, בין הנתינה – שבסיפור העקדה מייצג אברהם, לקבלה – שמייצג יצחק. בין הכוח העליון שבטבע לכוח האגו שבטבע האדם.

אברהם ויצחק מנוגדים. שתי התכונות הללו, נתינה וקבלה, לא מתחברות, כמו שמן ומים. לכן נדרשת פה "עקדה" של תכונת הקבלה. אבל כתוב, "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומנגד כתוב, "קח נא את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה".

פירוש: "בנך" היא הבנה. ו"יחידך" זאת ההבנה היחידה שיש באדם, הרצון לקבל לתועלת עצמו שהאדם שומר עליה בלב ונפש שלא יאונה לה רע. "והעלהו לעולה", כלומר, העלה את האגו לעולה, תקריב את האנוכיות על המזבח, שחט את היצר הרע – את הרצון לקבל לתועלת עצמו – ועבוד רק עם הרצון להשפיע.

וברגע השיא נשמע קול, תפנית בעלילה: "אל תשלח ידך אל הנער". אל תבטל את הרצון לקבל, את האגו, אלא למד לעבוד עימו נכון, להטות ולהפוך אותו מכוח שלילי לכוח חיובי – במקום לעצמך לטובת הזולת.

אז לקח אברהם "אייל" במקום בנו יצחק, הקריב את החלק הבהמי שבו, החלק החומרי, ותיקן את הנשמה. זאת על רגל אחת עקדת יצחק, סיפור שיש בו את כל הבריאה, אבל מובן מכאן שגם אם סיפור העקדה הוא הקוטבי והקשה ביותר, אין בו טיפת אכזריות, רק הזדמנות להקריב את הלב לאהבה.